חרטה

אף פעם לא הזדהיתי עם אנשים שאומרים שהם לא מתחרטים על שום דבר שקרה בחיים שלהם.

״כל דבר קורה לטובה״ הם אומרים ומכל בחירה שלהם הם למדו וצמחו ממנו.

הבעיה היא כשאנחנו עושים שגיאות בדרך כלל יש גם אנשים שנפגעים מהטעויות שלנו.

 ״מה שצריך לקרות קורה״ זה אולי משפט נכון מצד אחד אבל מצד שני האישיות שלי תפסה עליו טרמפ לא פעם ולא פעמיים כדי להצדיק את הטעויות שעשיתי .

כמה נוח…

היתה  תקופה שגם גיליתי את השימוש הגאוני בלבקש סליחה.

עשיתי טעויות וביקשתי מיד לאחר מכן סליחה ושוב עשיתי טעות ושוב ביקשתי סליחה.

בסופו של דבר הייתה הייתה זאת אחותי שאמרה לי בכנות מכאיבה שאולי במקום לבקש סליחה שוב ושוב , פשוט אפסיק לעשות את מה שאני עושה…

השגיאות הכי כואבות הם אלו שאנחנו עושים עם הילדים שלנו.

וכמי עובד בחינוך הרבה מאוד שנים זה מאתגר להודות בשגיאות שעשיתי .

הדרך לצמיחה כרוכה בכנות מכאיבה.

אני לא יודע איך נוצרה השגיאה הזו בעולם ההתפחות האישית.

איכשהו שיווקו לנו את המודעות העצמית כדבר נעים ,רוחני ומתוק שכזה.

אתה מדמיין את עצמך נוסע למדבר לשקט נצחי שכשזה ואור המודעות מלטף אותך בעדינות ומוליד אותך מחדש.

הדבר האחרון שמודעות עצמית עושה זה נעים.

להיות חשופים, פגיעים וכנים עם הכוונות האמיתיות שלנו זו אחת המשימות האנושיות הקשות והלא נעימות שיש.

מודעות עצמית דורשת אומץ וויתור על הצדקות ורגשות אשמה לא מועילים.

זה לא אומר שאין למודעות עצמית משמעות וערך.

וזה לא שאין שם אהבה בתהליך שכזה.

אי אפשר לצמוח ולגדול ללא חמלה.

אני רק אומר שמודעות עצמית היא לא דבר שאפשר לקרוא לו נעים.

הלוואי וישראל תמצא את האומץ לראות את הצל של עצמה.

שתסכים לעמוד חשופה עם הבחירות שהובילו אותה לפגוש את המציאות הכל כך מכאיבה הזו.

אי אפשר לחוות חופש אם לא לוקחים אחריות.

החיים לפני ה7 לאוקטובר מייצגים את אזור הנוחות שישראל בחרה לחיות בו.

העדפנו את הנוחות והשקט המדומה על פני התמודדות עם המפלצת שגידלנו לנו בחצר האחורית.

זה יהיה פשע להגיד שטוב שהמלחמה הזאת קרתה כי הרבה כאב נולד בשנה במורכבת הזו.

אבל כמו שמלחמת העולם ה2 הובילה בסופו של דבר להקמת המדינה.

אני מאמין שגם המלחמה הנוראית הזו לא קורית לשווא..