אושו

ישבנו ושתינו צ׳אי בבית קפה במרכז פונה.

בכל הודו יש רשת שנקראת “ג׳רמיין בייקרי” שמיועדת לתיירים.

יש שם צ׳אי ומאפים טעימים במחירים לא שפויים במונחים של הודו.

היא הייתה עצובה

״מה קורה?״ שאלתי אותה

״החבר שלי נמצא עם נשים אחרות ואני לא מצליחה להתמסר לזה.״

״להתמסר לזה ?״ חשבתי שלא שמעתי נכון

״כן , להתמסר״ היא ענתה .

״אושו אומר שכל מוסד הנישואין והמונוגמיה היא עיוות של האנושות״

״באמת?״ עניתי ולא ממש הבנתי למה שמישהו יגיד דבר כזה .

זו הייתה תחילת דרכי במערכת היחסים שלי עם אושו וידעתי שאני רוצה להבין לעומק את מה שהוא אומר.

״ואת רוצה להתמסר לזה ?״

היא הסתכלה עליי במבט עצוב שעורר בי רצון לעזור לה.

״אני לא בטוח שאת צריכה״. אמרתי בעדינות.

האמת היא שהייתי די בטוח שהיא לא צריכה . למרות שלא ידעתי עדיין איך להסביר את זה .

אמרתי לעצמי שאני לא יוצא מפונה עד שאני לא מבין את אושו,

זה לקח כמה חודשים עד שחוויתי את פריצת הדרך שביקשתי.

בכל ערב בהקרנה של סרטונים של אושו הייתי מקשיב לדברים שלו ובכל פעם הייתי בטוח שהנה, זהו, הבנתי את כל ״התורה״ ,

אבל למחרת, הוא היה אומר משהו שסותר את כל מה שהוא עצמו אמר יום לפני.

״אני רוצה לעשות מכל הצלבים גיטרות״ הוא אמר בנימה מזלזלת על הנצרות ,

ולמחרת הוא סיפר סיפור מרגש על  האהבה שהיתה לישוע..

אני שמעתי נכון ? מה קורה פה ?

באיזה שהוא שלב הרגשתי שאני מאוד קרוב להשתגע.

בכל ערב חזרתי לחדר וניסיתי להבין מה למדתי היום.

כתבתי המון ביומן שלי

ובכל ערב גיליתי שההבנות שהיו לי אתמול סותרות את כל ההבנות שלי היום

אז מה כן ?

די התייאשתי .

ואז, ערב אחד חזרתי לחדר והמחשבות שלי רצו במהירות מטורפת .

לא הצלחתי להחזיק שום מחשבה ואמונה יותר מכמה רגעים.

הייתי מבולבל, אבוד והחרדה התחילה לחלחל.

באיזשהו שלב החרדה הפכה לכעס וזעם כלפי אושו .

בכל חדר באזור של האשראם יש תמונות של אושו . הצצתי במבט חטוף על התמונה שלו והוא היה נראה לי זכוך ויהיר .

נשבע שקיללתי אותו, את אמא שלו וגם את אלוהים שבכלל יצר את האיש הזה והוביל אותי ללמוד ממנו .

חליתי.

במשך יומיים שכבתי במיטה קודח מחום .

מדי פעם ניסיתי לכתוב משהו אבל ללא הצלחה.

אני זוכר רק שציירתי ציור של איש שמהמוח שלו יוצאים כל מיני נושאים

בדיוק כמו בציור שהבת שלי מיה ציירה עבורי לפוסט הזה.

אני לא זוכר איך ומתי זה בדיוק קרה

אבל פתאום המיינד שלי פשוט נעצר.

שקט חילחל להוויה שלי ובפעם הראשונה בחיים שלי חוויתי מדיטציה עמוקה של שקט.

לאחר כשעה בערך ניגשתי שוב לכתוב  (או שזה היה כמה דקות או בכלל כמה שעות ).

הבנתי, כל אמונה בסופו של דבר צריכה להיחקר

אמונות מייצרות הפרדה..

בשם ״הדתיות״ בוצעו כל כך הרבה פשעים נגד האנושות

אני יכול להיות טבעוני דתי

אני יכול להיות קרניבור דתי

אני יכול להיות רוחני דתי

אני יכול להיות ימני דתי

שמאלני דתי

ממחזר דתי

אפילו איש חינוך דתי

לא משנה באיזה אמונה וערכים אני אדבוק הם יכולים להיות טריגר לשיפוט, הפרדה , ביקורת ואפילו אלימות .

אושו לעולם לא אמר לא להיות בזוגיות מונוגמית אבל הוא כן אתגר את התפיסות של מוסד הנישואין .

אושו קרא תיגר לכל מערכת חוקים שהיא.

הוא הבין שהמאבק ,הנפרדות המלחמות והסבל האנושי נוצרו בגלל האדם שבוי בתוך הכלא של המיינד.

ההזדהות של האדם עם האמונות שלו והערכים שלו מהווים את הבסיס לנפרדות .

כל תובנה יכולה להפוף לדת.

כל אמת יכולה גם לגרום הרס וכאב.

לצערי גם את האמת של אושו לקחו חלק מהאנשים הקרובים אליו והפכו אותה לדת.

אני עצמי השתתפתי בארץ בסדנת סופשבוע של שני סניאסים של אושו.

בשם הרוחניות ובשם אושו המשתתפים חוו שם לא פחות מהתעללות.

עד היום אני כועס על עצמי איך לא אזרתי אומץ והלכתי משם עוד ביום הראשון .

יש דרך אחת מאוד מאוד פשוטה לבחון מתי אנחנו נופלים למלכודות של המיינד.

זה מאוד פשוט להבחין בזה.

ביקורת , שיפוטיות, עליונות ודחייה הם סימנים למערכת אמונות שמיצרות הפרדה.

ולא משנה ממש אם הערכים שאנחנו מגנים עליהם הם גבוהים , יפים ותומכים באנושות . זה בכלל בכלל לא משנה.

אם יש ביקורת ושפיטה אנחנו מתרחקים מהלב !

אני איש חינוך ואני מאמין  שיש להתייחס לילדים בשיוויון ערך, בכבוד, באהבה ובצניעות.

אני יודע שזו הדרך האוהבת לחנך ילדים.

מה קורה לי כשאני נתקל באנשי חינוך שלא פועלים בצורה כזו ?

אני מיד מבקר, שופט ואפילו כועס .

אני לא אומר שאני חייב לקבל את דרכי החינוך שאני יודע שאינם מכבדים את הילדים,

אבל אם אני כנה עם עצמי אני יכול למצוא בתוכי את דרכי החינוך האלה במיוחד כשזה נוגע לצמיחה שלי .

כמה פעמים אני מוצא את עצמי לא מכבד חלקים בתוכי בשם ההתפתחות/צמיחה/התמסרות.

כמה פעמים אני מבקר את עצמי ו״דורש״ מעצמי להיות מחונך ?

כמה פעמים אני לא מתייחס באופן חומל לעצמי.

כל עוד יש שיפוט וביקורת אני לא נמצא במרחב האוהב של הלב .

ושם אני רוצה לחיות כמה שניתן .

כי כשאני משחרר את הביקורת ובכנות מוצא את החמלה לעצמי

עולה בתוכי תמיד אותה השאלה-

איך אני יכול לשרת ולתרום באופן האוהב ביותר?

דרך אגב, אחרי שחוויתי את השקט והמדיטציה העמוקה,

התבוננתי שוב בתמונה של אושו

אבל הפעם,

המבט שלו היה מלא בחמלה.