איך התגברתי על פחד מוות

1998 טסתי מאילת לתל אביב.

נסעתי במונית לאחותי , למחרת אני עומד לטוס להודו לחיות תקופה לא קצרה באשראם.

בערב אחותי לקחה אותי למפגש של הטאו.

לא כל כך הבנתי מה קורה שם ומה זה בדיוק טאו.

היה שם איש יפני (או סיני ) שהציג לנו דרך די מסובכת  כיצד  לא לחזור לגלגול נוסף כאשר אנחנו  מתים.

התיישבתי על כסא הפלסטיק וניסיתי להבין מה קורה פה…

התבוננתי מסביב.

איש מבוגר בערך כבן 70 נעץ בי מבטים ולא הזיז את פניו גם כשהסתכלתי עליו ישירות..

האילתי שבי התעורר והקים אותי אליו ושאלתי אותו בתקיפות: הכל בסדר בן אדם?

והוא ענה בפשטות: כן, אתה טס להודו מחר .

מאיפה אתה יודע? שאלתי

אתה טס לאשראם .

נכון! מי אמר לך ? אחותי ? הוא לא ענה..

אתה בסכנת חיים.  הוא המשיך

ממה ? שאלתי

אתה חייב לקחת איתך ספר תהילים .

נלחצתי , מה זאת אומרת עומד למות ?

ומאיפה הוא יודע שאני טס לאשראם?

האיש סרב לענות והשאיר אותי עם המידע הדי מפחיד הזה.

שאלתי את אחותי אם היא מכירה אותו והיא ענתה בדרכה המרגיע  שאני לא צריך להתייחס בכלל ושאין לה מושג מי הוא.

למחרת, בדיוטי פרי בסטימצקי קניתי תהילים קטן ושמרתי אותו עמוק בכיס הימני שלי.

נחתתי בהודו וכעבור חודש הגעתי לאשראם.

שכחתי כמעט לגמרי מהזקן ומנבואת הזעם שלו.

את ההתהילים שמרתי עדיין עמוק בכיס הימני שלי.

אחרי כמה ימים באשראם התחלתי להרגיש מוזר ..

הגוף שלי קיפץ כשניסיתי לשכב.

גלי חום מילאו את גופי ולא יכולתי להירדם.

הרגשתי שאני נשרף מבפנים.

למחרת בבוקר, ניגשה אליי יהודיה מבוגרת שגרה כבר תקופה באשראם.

נפגשנו לראשונה  ביום הגעתי.

היא שיתפה אותי שהיא עשתה מדיטציה והיא ראתה בעיני רוחה שאני נמצא בסכנת חיים .

לדבריה, קיבלתי יותר מדי אור ואני עומד להישרף. כמו נורה שמקבלת זרם גבוה מדי….

גל חרדה הציף את ליבי ושיתק אותי

הרגשתי חרדה כל כך חזקה שלא חשבתי שאפשר לחוות בכלל.

קודם הזקן שניבא את מותי

ועכשיו גם האישה הרוחנית הזו ?

אני באמת הולך למות.

בלילה לא יכולתי להירדם, הרגשתי חסר אונים, מבולבל וחרד.

יצאתי מהחדר , השעה היתה בערך 4 לפנות בוקר.

הלכתי לשתות צ׳אי בעגלה מנסה להסתיר את הרעידות בגוף שלי

בחור הודי גבוה לבוש בחליפה נעמד לידי ואמר לי בשקט באנגלית במבטא הודי כבד

Don’t worry mister, god is helping you

זה כבר שבר אותי.

רצתי משם אחוז טירוף אל עבר החשיכה.

רצתי בסימטאות בלי להבין אפילו לאן.

אני זוכר שעלתה בי מחשבה שאם יגיע אריה מולי אני לא ארגיש פחד כמו שאני מרגיש עכשיו .

פחד אלוהים.

רצתי עד שהגעתי לרחוב ללא מוצא .

התיישבתי על הברכיים רועד ומפוחד וזעקתי מתוך עמקי ליבי . למה?

אלוהים, למה אתה רוצה להרוג אותי?

באותו הרגע הרגשתי במרכז החזה תחושה של עוצמה .

עוצמה של חמלה שהרגישה כמו מנוע סילון שרק מאיץ ומאיץ בתוך הלב שלי.

הרגשתי שעוד שניה אני מתפוצץ מרוב אהבה וחסד.

ראיתי בעיני רוחי כיצד בכל חיי תמיד רציתי לעזור. תמיד רציתי לשרת .

ראיתי תמונה שלי בגיל 5 מסרב לעלות הביתה כי אני צריך להגן על הנמלים שבנו את הקן שלהם בדיוק במרכז השביל וכל מי שילך מחר בשביל לא ישים לב וימחץ אותם.

ראיתי את עצמי כנער חושב על כל החלשים בשכבה ואיך אפשר להגן עליהם מפני האלימות ששררה במסדרונות.

ראיתי את עצמי מתפלל לטוב.

נזכרתי באותו נער בעזה שזרק סכין לשיחים ואני רצתי אחריו ותפסתי אותו והקצין שלי צעק לעברי תרביץ לו .

ואני מרים את היד לתת לו מכה ואני רואה את העיניים המפוחדות שלו ואני לא מסוגל וגם לא רוצה להכות אותו. ויצא לי מאין ליטוף עדין בפניו.

הקצין מזיז אותי בכח  ומכה בו ללא רחמים . חשבתי אז  שאני חלש …

החסד המשיך לעבור בגוף שלי משחרר כל פחד מהגוף והנפש שלי .

גלים של אהבה  מילאו אותי.

הרגשתי הודיה עמוקה לאלוהים, לאהבה

לעצמי.

אני לא מפחד יותר…

מצאתי את אלוהים

בתוכי.

24 שנים עברו מאז ואני עדיין במסע.

אין גבול להתפתחות ..

אבל דבר אחד מאז תמיד נכח בי

העצמיות הזו שפגשתי בתוכי, האהבה, החסד

אני לא מאמין שהם קיימים

אני יודע שהם קיימים

פגשתי אותם .

שבוע לאחר אותו מפגש עם החסד ישבתי באחד הלילות על ספסל ליד נהר הגנגס

הנהר הקדוש להודים.

הוצאתי את התהילים שהיה לי בכיס .

והבנתי.

אמרתי  לאלוהים:

אני לא צריך ספר בכיס כדי שיגן עליי

וללא בגלל שאני איש טוב.

אנשים טובים גם מתים.

אני נותן אמון

אם אמות ואם אחיה.

זרקתי את הספר הקטן  אל הנהר וראיתי איך הוא נעלם בתוך הנהר השחור.

האני של 1998 היה בטוח שבזה זה נגמר

מצאתי את אלוהים.

זהו סוף המסע.

היום אני מבין

שאז, על נהר הגנגס

המסע שלי רק התחיל  …

חיכיתי לא מעט שנים כדי לחשוף את הסיפור הזה .

אז למה עכשיו ?

ספר שקראתי לאחרונה של ד״ר אנאבלה שקד שנקרא ״לקפוץ למים״ (קישור לספר בתגובות )

עזר לי להבין באופן עמוק וכואב את המחיר הרב של ההימנעות .

המבט אחורה בזמן מתוך האני העתידי הזקן שמתבונן על חייו

בתחושה של החמצה

בתחושה של חוסר הגשמה

עוזר לי להתגבר על כל החששות והתירוצים.

אני בוחר לקפוץ למים.