הילד בן 30 אין לו חום גבוה אלא לב שבור

כנראה שלעולם לא תיהיה לי זוגיות

חשבתי לעצמי לקראת גיל 30.

מערכת  היחסים האחרונה שהייתה לי  הסתיימה באופן מפתיע וחד צדדי .

היא התקשרה אליי ואמרה: ״ הכרתי מישהו

אל תיפגע אבל הוא, איך לומר…. הוא שמח כזה.

המילים שלה הרגישו כמו סכין חדה של סמוראים.

שתקתי, לא יכולתי לענות בכלל

כן, אני רגיש , ובוכה ולא ממש יציב כרגע

אבל בכל זאת …

כשניתקתי את הטלפון בכיתי את הנשמה שלי.

מה זה הקולות האלה, שמעתי את הקול של אבא שלי מגיע מהסלון.

כשיצאתי מהחדר אחרי כמה שעות אבא שלי שאל אותי אם שרתי מקודם

״לא בדיוק, בערך ..״ עניתי

מה אני אגיד לו ?

שהקולות שהוא שמע מהחדר היה זעקות שיצאו מהלב שלי

הרגשתי כשלון..

איזה בחורה תרצה להיות עם גבר שיכול לבכות מסרט של דיסני.

ודוקא הפעם הייתי בטוח שמצאתי את ״האחת״

היה לי כל כך קשה להכיל שוב את הדחייה .

אבל בתוך כל הכאב הזה הייתי מודע לחוק של ההגשמה שאומר את הדבר הבא:

אם אתה צריך משהו ברמה כזאת שאתה כואב את החוסר שלו  אז אתה רק מרחיק אותו ממך.

כן כן הבנתם נכון.

אי אפשר להגשים משהו שאנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים לו כדי להיות מאושרים.

למה? כי זה בדיוק מה שמרחיק את ההגשמה מאיתנו.

אם אנחנו זקוקים למשהו שאנחנו לא מאמינים שאנחנו רואיים לו, אנחנו פועלים ומגיבים בהתאם.

אנחנו פועלים ומגיבים בדרכים שמצהירות ליקום בכל פעם מחדש שאנחנו לא מאמינים שזה אפשרי עבורינו.

והיקום נשאר נאמן לחוק הזה.

החמלה של היקום תעשה הכל כדי לשקף לנו את הבחירות שלנו.

רציתי בת זוג , שותפה לחיים.

הרגשתי שיש לי המון מה לתת למערכת יחסים  ובכל זאת ההזדקקות התלותית שלי רק הרחיקה את בנות הזוג ממני .

זה היה לרגעים פתטי.. .

ושתבינו . אני לא חושב שיש רע בצורך שיאהבו אותך.

יחד עם זאת, העמדה שממנה הגעתי למערכות יחסים היתה:

״אני זקוק לאהבה שלך כי אחרת אני סובל, בודד ולא מאושר״

אי אפשר להגשים זוגיות בריאה ממקום כזה.

אבל רגע, זה קצת לא הוגן כשחושבים על זה .

דווקא שבן אדם רוצה משהו, למה שהוא לא יקבל אותו וזהו?

מותר לנו לרצות דברים

אבל יש הבדל משמעותי בין לרצות משהו לבין להיות זקוק לו בשביל להיות מאושר.

וכשחושבים על זה לעומק זוהי מתנתו העמוקה של היקום אלינו.

אפרק וארכיב ( הייתי חייב ״לגנוב״ את המשפט המושלם הזה של גיא זוהר…)

המחשבות שלנו, הרגשות שלנו שמובילים למעשים ולבחירות שלנו הםאלה שמייצרים את המציאות שלנו.

אם אני לא מאמין שאני ראוי לאהבה

אם אני מבקר את עצמי ואפילו דוחה את עצמי

אני אבחר בנות זוג שישקפו לי את זה

אם אני מאמין שאני גבר מעט פגום בגלל הפגיעות שלי אז גם אם אפגוש אשה שתרצה לאהוב אותי כמו שאני, אני לא אוכל לזהות את זה בכלל.

העקרון הזה על פניו נשמע מאיים קצת

כי זה אומר שאני לא קורבן של המציאות יותר.

אני לא יכול להאשים אף אחד ושום דבר.

לא את הנסיבות , לא את הממשלה, לא את הכלכלה, לא את החברה…

המציאות הופכת למאסטר שמלמד אותי על עצמי.

אני מבין שכשאני דוחה את המציאות שלי אני דוחה חלק בתוכי.

וזה דבר שמאתגר להכיל אותו באמת.

במיוחד שקורה לנו משהו שבאופן אובייקטיבי מאוד קשה…

אבל הי, אם אתי הילסום מחברת הספר  ״השמים בתוכי״ חוותה התעוררות וצמיחה בזמן השואה אז כולנו יכולים להתשחרר מסבל בכל מצב שהוא!

אנחנו באמת חופשים לבחור להגיב למציאות באופן אחר.

אנחנו באמת יכולים להגשים את כל מה שליבנו באמת מבקש.

אני יודע את זה כי חוויתי את זה עשרות פעמים.

חווית הדחייה שהיתה לי עם אותה בחורה מקסימה הובילה לריפוי עמוק .

הצער שחוויתי היה המנוע שהניע את הריפוי שלי.

הבנתי עמוק בתוכי שזה חלק מההגשמה שלי.

הצלחתי לחזור לעצמי ולא לוותר על מה שאני באמת רוצה.

ניגשתי שוב אל מלאכת ההגשמה

ציירתי לי סמל של שני דולפינים חגים במעגל.

יש לי עניין עם דולפינים,

זה החיה שאני הכי אוהב בעולם

משהו בעוצמה וברוך של החיה הזו מסמל עבורי את הלב והחסד.

במשך שנה, כל יום שלחתי אור לסמל הזה של שני דולפנים.

ונשאתי תפילה עמוקה.

ביקשתי מהחסד לרפא את המקום שמרגיש נפרד כל כך.

הסכמתי להתבונן על הנזקקות המכאיבה שקיימת בי.

הבנתי באיזה שהוא שלב שאם אני באמת רוצה זוגיות אני צריך כבר עכשיו לחיות ולהגשים את כל מה שרציתי שזוגיות תמלא עבורי.

הזדקקתי לאהבה .

מצאתי אותה בתוך לב שלי.

רציתי חברות.

ביקשתי להכיר את עצמי ולנהוג בי באדיבות כמו חבר קרוב.

רציתי שמישהי תקבל את החולשות שלי, את הגבריות שלי.

אז התחלתי לקבל את הגבר המעט שונה שאני.

לא ניסיתי הפעם ״לתקן״ את עצמי

התאמנתי בעיקר על לקבל את מי שאני.

עזרתי אומץ וחזרתי לתל אביב

הדבר הראשון שעשיתי בחדר החדש שלי הוא לפסל על החלון בפלסטלינה זוג דולפינים בצבע כחול שחגים במעגל מושלם  .

אני ממש זוכר את הרגע הזה שהרגשתי שחרור בנושא .

זה לא שלא רציתי יותר זוגיות.

הרגשתי פשוט שלם בתוכי

אהוב ולא נפרד.

זמן קצר אחרי זה,

ידידה טובה שלי חזרה מהודו

לא ראיתי אותה הרבה מאוד זמן

הכרנו בקורס מודעות כשהיא הייתה עוד חיילת ומיד התחברנו.

נשארנו ידידים כמה שנים טובות.

מה קורה שאלתי ?

״מחפשת דירה עם חברה בתל אביב .

מכיר אולי מישהו שעוזב דירה או משהו כזה? ״

״לא ממש״ עניתי,

״אולי אני יכולה ״להיזרק״ בסלון שלכם  איזה לילה אחד או שנים, עד שאמצע דירה?

״בשמחה עניתי נראה לי שהשותף שלי יזרום״

אתה עדיין גר ברב קוק ליד הים?

״לא לא, עברתי לגור ברחוב נורדאו, גם ליד הים.״

״אתה רציני? אני בדיוק יושבת בבית קפה בנורדאו לא רחוק מהים.״

״איזה בית קפה? מול הפלאפל״? שאלתי.״

״כן״ היא ענתה

״יאללה תעלי, את בדיוק מתחת לבית שלי.״

היא הגיעה ונשארה לישון.

היום אחרי 19 שנים אנחנו עדיין ישנים יחד .

לעולם,אבל לעולם הרגישות שלי, הסוג גבר שאני לא איים עליה בשום צורה.

ואני יודע בוודאות שאני אפשרתי לזה להתגשם כי אם אני לא הייתי מקבל את הצורך בתוכי להיות אהוב במקום הזה.

אם לא הייתי בוחר בעדינות ובחמלה כלפי הגבריות שלי ,

כנראה שלעולם לא הייתי מאפשר ללב ענק ואוהב כזה להיכנס לחיים שלי.

הגשמה, יכולה להיות מסע של התמסרות לעצמינו.

לא משנה כמה מורכב המצב שלנו,

אם נסכים להיות אמיצים נגלה שהוא טומן בתוכו את הצמיחה שעמוק בליבנו אנחנו באמת מבקשים ❤️