חזרה מהודו

כשחזרתי מהודו לאחר כמה חודשים בבית הורי, עברתי לתל אביב.

לא יכולתי יותר להכיל את המבטים המאוכזבים של הוריי ומשפחתי.

אני בן 27 ואין לי שמץ של מושג מה אעשה בחיים שלי

ויותר מהכל, הדאיגה אותי העובדה שאני לא מסוגל  לתפקד בחיים.

לא הבנתי איך אפשר לתפקד כאשר אני רגיש ופגיע כל כך.

כל זה נולד כמובן כבר בגיל הרבה הרבה יותר צעיר.

בבית הספר יסודי הייתי מתפלל שהמורה לא תפנה אליי,

כי אם חס וחלילה יהיה מצב שאני ארגיש את הבושה, אני מיד אתחיל לבכות.

אני זוכר כיצד התפללתי לאלוהים שאלמד לעצור את הדמעות.

פחדתי לצפות בסרטים מרגשים ליד חברים, שלא נדבר על הצגות שלקחו אותנו בבית הספר, שהם בכלל היו סיוט עבורי . רק שלא יהיה קטע מרגש הייתי מבקש בליבי.

אחרי הצבא בסוף שנות ה90 התחילה תנועה של התעוררות ומסעות רוחניים בהודו.

והחלטתי שגם אני יוצא למסע כזה.

טסתי והשתתפתי  בלא מעט קורסים של ריפוי, התפתחות ומודעות עצמית.

רוב הזמן התעסקתי עם הכאב שלי.

מצאתי נחמה  שבעולם הרוחני מלמדים,

שעל מנת למצוא את הבודהה הער בתוכך אתה צריך לעבור דרך מעטפת של העולם הרגשי שנמצאת עמוק  בצ׳קרה השניה באיזור הבטן.

לכן היפנים משתמשים במונח חרקירי שהמשמעות שלה היא להשתחרר מאנרגיית החיים.

אבל עם כל הכבוד לידע הרוחני הזה ,

ההתעסקות בכאב לא איפשרה לי לתפקד בעולם.

הפעם הראשונה שחוויתי סוג של תקוה בהקשר לעתיד שלי, היתה כשלמדתי קורס מסטר לרייקי בהודו.

הרגשתי סוף סוף סוג של שייכות למשהו שאני מתחבר אליו ואני מוכן להתמסר וללמוד אותו.

בסיום הקורס התבקשנו לעשות טיפול של 90 דקות לעצמינו במשך 21 יום.

הייתי כל כך נחוש לרפא ו״לתקן את עצמי״ אז במקום טיפול אחד ביום עשיתי שני טיפולים למשך שנה שלמה רצוף.

אחד בבוקר בוקר והשני בערב .

באשראם של אושו עברתי לא מעט תהליכים פנימיים שאיפשרו לי לגעת בלא מעט כאב ולמרות התובנות והשחרור ,

עדיין לא הרגשתי בשל ומסוגל להשתתף במשימות של החיים.

באיזה שהוא שלב נגמר גם הכסף והייתי חייב לחזור ארצה לחיים.

אז אחרי כמה חודשים בבית הוריי

עברתי לתל אביב כמעט ללא כסף וללא פרנסה .

לשמחתי, חבר קרוב הציע שנחפש יחד דירת שותפים והוא ישלם את החודשיים הראשונים ולאחר מכן נסתדר בינינו.

באותו הזמן התחלתי ללמוד ולחקור את מלאכת ההגשמה.

תרגלתי באדיקות מדיטציות מונחות של מורה בשם סאניה רומן שמתקשרת ישות אור בשם אורין.

סאניה ואורין כתבו לא מעט ספרים. רובם רבי מכר .

רוב הכלים שאני משתמש עד היום הזה צמחו מתוך ההתמסרות ללמידה של הידע שאורין וסאניה הביאו לעולם.

בספר שלה ״יצירת כסף-מפתחות לשפע״ יש תהליך מסודר של הגשמה ויצירת מציאות.

אני צריך למצוא פרנסה, חשבתי לעצמי . אני מורה לרייקי  אז הנה יש לי הזדמנות להתאמן בהגשמה .

באחת המדיטציות כאשר אני יושב בשקט בחדר ומקשיב פנימה לעצמי הגבוה, עברה בי מחשבה ללכת למתנס הקרוב ביותר ולהציע להם ללמד רייקי.

ניגשתי מפוחד למתנס בשינקין , אזרתי אומץ ונכנסתי לחדר של מנהלת המתנס .

״אפשר בבקשה להפריע לך?״

שאלתי בהיסוס .

״כנס״ היא אמרה בחום.

״אני מסטר לרייקי והייתי רוצה ללמד רייקי כאן במתנס״.

הייתי  כל כך מבויש וחשוף,

שמסטר, היה הדבר האחרון ששידרתי לה.

היא חייכה בחום ואמרה לי בעדינות שכרגע הם לא מחפשים משהו כזה,

אבל היא הוסיפה ושאלה : ״אולי תהיה מעוניין לעבוד בצהרון שנמצא בבית הספר בלפור ? ״

״כן״ אמרתי בגמגום מלווה באכזבה.

״מעולה״ היא ענתה. ״תתחיל מחר.״

למחרת,  הגעתי לצהרון קטן וחמוד של 17 ילדים בכיתות א וב ולאחר כחודש מנהל הצהרון התפטר והוצע לי להחליף אותו בתפקיד.

לאחר שנה הצהרון עבר מאחריות המתנ״ס לידי בית הספר ואני המשכתי לנהל אותו בשיתוף פעולה עם מנהלת בית ספר קסומה ועוצמתית .

יחד הצמחנו את הצהרון לכ120 ילדים  ואני, שזמן קצר קודם לכן הרגשתי שלא אצליח לעשות משהו בחיים אלה ניהלתי צהרון מאוד מצליח בהמון נחישות ואהבה

ובנוסף, חוויתי בפעם הראשונה בחיי את אומנות ההגשמה.

מאז אני בתחום הצהרונים ושירות חינוכי.

בשנים האחרונות נולד בי צורך עמוק לפרוץ איזה שהוא מחסום בתוכי, להתרחב ולשרת גם מבוגרים.

למדתי אימון אדלריאני והמתחתי באימון הורים

במסגרת אירוע לבוגרי אימון במכון אדלר זכיתי לקבל שיחת אימון מד׳ר אנאבלה שקד שאחד מכובעיה הרבים הוא גם מסטר באימון.

מטרת האימון היתה  : יש לי קורס מוכן  ואני מעוניין להשתחרר מהתקיעות  שמונעת ממני את היכולת לפעול  ולהתקדם אל עבר מטרותיי.

מי שלא מכיר אימון צריך להבין שהיכולת של אימון טוב

הוא לעזור למתאמן להסיר את צעיפי האשליה, לקרב אותו לחזון שלו

והכי חשוב לעזור לו למצוא את האומץ בתוכו לנוע אל עבר המטרות שלו.

השלתי מכתפיי משקל עצום באימון הזה. משקל שסחבתי מרבית מחיי.

כל כך הרבה שנים שאני מנסה לחזק את עצמי בכל מיני שיטות, תרגילים וכלים במטרה להגיע לאותו רגע מיוחל של בגרות בה אני ארגיש מוגן לצאת לעולם.

מתוך אמונה שאם אני אקבל את עצמי בשלמות גם העולם יקבל אותי ואני לא אחווה דחייה יותר לעולם!

באימון התבהר לי שהדבר המרכזי שעומד ביני לבין ההגשמה,

הוא הפחד מההבנה שאני לא יכול באמת להיות מוגן מפני ההדיפה שהעולם עלול לייצר מולי.

אני גבר שפגיעות והיכולת להיחשף,

הם סוג של ברירת מחדל.

ולגבריות כזו עדיין אין ממש מקום בעולם שמקדש כח.

עולם שמעודד מנהיגים שהם לכאורה ״בוגרים ״ ולא יכולים להיפגע.

שפגיעות הינה חולשה.

בטח ובטח לגבר.

ואני, ליאור, לעולם לא אוכל להיות גבר כזה,  גם אם אנסה בכל כוחי .

אני יכול להמשיך ולהסתתר בעולם הילדים מבלי להיות מאויים מהפגיעות שלי.

או שאני יכול לבחור לשלם את מחיר החשיפה והפגיעה,

שכנראה גם תגיע,

ויחד עם זאת לממש רצון עמוק שנמצא בתוכי ושזועק כבר שנים רבות לממש את עצמו.

מה שהעצים את תחושת האומץ והשליחות שלי באימון,

הייתה ההבנה שלמסע האישי שלי יש משמעות.

האפשרות שכל שנות הצמיחה שלי ייצרו קיצור דרך עבור אחרים.

נולד בי אומץ שנובע מתחושת השירות והתרומה שאני חש בליבי תחושת שייכות עמוקה לעולם.

הפסיכולוג אלפרד אדלר טען שהצורך הבסיסי ביותר אצל כל אדם הינו תחושת שייכות.

תחושת שייכות כזו תבוא לידי ביטוי ברצון לתרום,לשרת , לשתף פעולה ולהרגיש חלק מהעולם.

אני מאמין בכל ליבי שהחתירה של האדם לעבר תחושת השייכות היא העדות לחמלה של הבריאה.

אני מאחל לכל מי שחש בושה,

לחשוף את האור שלו,

שיגלה ויבין שפגיעות היא אינה מכשול או חולשה.

פגיעות הינה מדד לאמון ולהסכמה שלנו לקבל את החיים כפי שהם

וכתוצאה מכך אנחנו מוותרים על אשליית ״ההגנה״

שאולי מונעת מאיתנו להיפגע

אבל יחד עם זאת היא מונעת מאיתנו לחשוף את האור שלנו, לתרום ולשרת את העולם .

“Staying vulnerable is a risk we have to take if we want to experience connection.”

Brené Brown