יום אחד הגיע בודהה אל כפר קטן

יום אחד הגיע בודהה אל כפר קטן בהודו

כולם שמעו על ״המואר״ ורצו לשאול אותו שאלות

איש אחד מהכפר הגיע אל הבודהה ושאל :

אתה אומר שכל מי שרוצה יכול להיות ״מואר״

אז אם כולם יכולים להיות ״מוארים״ אז למה לא כולם ״מוארים״?

בודהה ענה :

חבר יקר, תעשה דבר אחד בלבד

בערב, תכין רשימה של האנשים בכפר וליד כל שם תרשום

את מה שהם רוצים להגשים.

היה זה כפר קטן עם מעט מאוד אנשים.

האיש הלך לתושבי הכפר ושאל אחד אחד, מה התשוקה שלו.

כולם הסכימו לשתף ולספר לו על הרצונות שלהם והאיש רשם ליד כל שם את הרצונות שלו.

למחרת, הוא חזר אל הבודהה ונתן לו את הרשימה.

בודהה שאל את האיש, כמה אנשים מהרשימה רוצים להיות ״מוארים״ ?

האיש הסתכל ברשימה וראה שאפילו לא אחד  ביקש להיות ״מואר״, זה הפתיע אותו.

בודהה המשיך, אני אומר שכל אחד יכול להיות מואר.  אבל תראה, לא כל אחד רוצה את זה.

איך אתה יכול לקבל משהו שאתה לא ממש רוצה אותו?

בודהא הוסיף, רוב האנשים לא מאמינים שהם מסוגלים להיות מוארים ולכן הם אפילו לא מעזים לרצות את זה.

במשך שנים, דגדג לי בלב לחלוק את המתנות והכלים הרבים שליקטתי.

אבל לא היה לי את האומץ.

אם רק ״אתקן״ עוד כמה דברים אולי אז אהיה ראוי.

חשבתי שאני צריך להיפטר מכל הפגמים שלי כדי שאוכל לעמוד מאחורי הכלים שלי.

לכן גם כח הרצון למטרות שלי היה חלש.

לאחר מסע ארוך הבנתי עד כמה דווקא הפגמים הללו, דווקא הם אלה שיצרו עימי חסד.

מנגנון ההגשמה הוא גאוני כשמבינים אותו לעומק.

הרצון נולד כאשר אנחנו רוצים ״להיפטר״ ממשהו.

מחסור, מוליד רצון לשפע

בושה מולידה רצון לבטחון וערך עצמי

דחייה מולידה רצון לאהבה

עבורי, המחסור והבושה היו מנוע חזק להגשמה.

הם אלו שסללו עבורי את הדרך לצמיחה.

הם אלה שבנו את הכלים הרבים שבניתי בתוכי.

הרצון ״להיפטר״ מהפגמים שלי בנה את היסודות של האדם שאני היום.

למשל, הפחד שלי מדחייה, בנה בתוכי את יכולת ההקשבה העמוקה.

הרצון העז שיאהבו אותי,  דחף אותי לייצר ענווה ולהבין את מנגון ההתנשאות שבתוכי.

האור שבי והצל שבי שזורים יחד.

אני לא טוען שלא ניתן להשתמש בפגמים שלנו באופן שמחבל במטרות שלנו.

אבל לא הם אלה שפוגעים בנו, אלא ההתיחסות שלנו לגביהם היא זאת שמונעת מאיתנו להגשים את החלומות שלנו.

הדרך למנף את המתנות שנושאים הפגמים שלנו היא לקבל באופן מוחלט את עצמינו ולבחור להיות ראויים להרגיש בעלי ערך מבלי ״להעלים״ אותם.

כי כשאדם מחובר לערך שלו ,

אין פגם שיכול למנוע ממנו לממש את המטרות שלו.

אדם ביקורתי למשל שרואה את הפגמים בצורה בהירה בכל מה שהוא רואה או בכל מי שהוא פוגש,

סביר להניח שגם בעצמו הוא רואה פגמים ומתמקד בהם.

הסבירות היא שלאדם כזה יש יכולת אדירה של דיוק.

אם הוא יבצע יצירה כלשהי ויסכים לחתור קדימה מבלי להתעכב, היא תהיה באיכות מאוד גבוהה כי הוא ישים לב לפרטים שעין לא ביקורתית לא תוכל לשים לב אליהם.

כשאדם עובד עם עצמו על הביקורתיות שלו, הוא לא יכול להעלים את המתנה שמתלווית לפגם שלו.

שוב, האור והצל שזורים יחד.

אז בכל זאת מה כן?

הוא יפתח קבלה עצמית וחמלה עבור עצמו. דבר שיוביל אותו לנהוג בחמלה עבור הפגמים שהוא יראה באחר.

לאנשים ביקורתיים, טמונה בהם יכולת של חמלה נדירה ודיוק בכל מה שהם יבחרו לעשות.

היום לאחר יותר מ20 שנים של צמיחה יש לי הודיה רבה לפגמים שלי.

אני מרגיש אדם בעל עוצמה

עוצמה שנובעת מהפגיעות שלי.

עוצמה שנובעת מההכרה בפגמים שלי.

עוצמה שנובעת מאמון בחיים.

אין דבר שקורה לי בחיים שלא נועד לעזור לי לצמוח ולגדול.

פרוסים בפניי שפע של כלים שממתינים בנאמנות להתייצב ולתמוך במסע המורכב הזה שנקרא חיים.

אני בכוונה רושם מסע מורכב כדי להדגיש שאמון בחיים איננו מגביל את החוויה האנושית רק לטוב.

האמון בחיים אומר שהחסד והתמיכה תמיד תמיד זמינים עבור האדם.

אני מתרגל הודיה יומיומית ובאותו יומן אני מתרגל  גם כשלון יומיומי שהוא לא פחות חשוב!

בכל יום אני בוחר דבר אחד שכשלתי בו ואני כותב ביומן שלי מה אני יכול ללמוד על עצמי וכיצד אני יכול לבחור אחרת בעתיד.

אני לא מונע מפחד להיכשל יותר

כי אני יודע שניתן להמיר כל כשלון ללמידה וצמיחה כי זה בדיוק מטרתם.

שנים רבות המוטביציה העיקרית שלי הייתה פחד

פחד להיפגע

פחד להישאר ללא כסף

פחד לחוות קשיים בחיים

פחד מדחייה

היום אני מונע מרצון עמוק להגשים את העצמי העתידי שלי ולשרת את העולם.

אני מאחל לכולנו את האומץ להיות מי שאנחנו ללא תנאי 🙏🏼

ממליץ בחום על ספר שקראתי השנה של ברנה בראון-

״מושלמים כמו שאנחנו״ .