ילדה רעבה

״אני רעבה״ הקטנה נעמדה מול המיטה שלנו בדיוק לפני שצללנו לתוך שנת צהריים השבועית שלנו.

בימי שישי אני ואשתי נחים צהריים.

אחרי שבוע של עשייה עמוסה ואינטנסיבית ,אנחנו זוכים לשנ״צ ארוך ומפנק.

שעתיים לפני כן היא התקשרה מבית הספר.

״אני הולכת בסיום הלימודים עם חברים לגן השעשועים ״ היא אמרה

״אל תבואי מאוחר מדי ״ אמרה לה אשתי

״בסדר אמא״ היא ענתה

״״אני אחזור ברגל ״

גן השעשועים נמצא מרחק הליכה מהבית שלנו.

קצת אחרי השעה 14:00 היא חזרה הביתה ונכנסה לחדר שלנו.

״אני רעבה״

״תקחי לך ממי, יש אורז והתבשיל שאת אוהבת״ אמא שלה ענתה לה.

״לא, אני רוצה שתחממו לי, אני עייפה …״

״גם אנחנו עייפים ואת מפריעה לנו לישון״ ענינו ביחד

הבקשה הפכה לנדנוד די מוכר

״לא אכלתי מהבוקר, אני רעבה״ היא אמרה בטון הכי מסכן שהיא יכולה.

הילדה מורעבת ואנחנו רוצים לישון , איזה הורים …

הנדנוד עבר לבכי

״אני ממש רעבה…״

סימנתי לה לבוא לידי

אמרתי לה בשקט ״ אני עייף וגם אמא,

בשישי זה היום היחידי שאנחנו יכולים לנוח בו בצהריים.

אנחנו אוהבים אותך וגם ממש רוצים לנוח כרגע ואני בטוח שאת יכולה גם להתגבר ולדאוג לעצמך לארוחת צהריים.״

היא נשכבה לידי ובכתה בתוך הזרועות שלי .

ואז היא פתאום קמה ובלי מילים ניגשה למטבח לחמם לעצמה את ארוחת הצהריים ואני צללתי לשינה עמוקה.

כשקמתי אחרי הצהריים זרקתי לעברה

״תודה ממי, הייתי צריך את השינה הזו״

היא הגיבה בחיוך.

אם היינו עושים את זה לפני כשנה שנינו יכולנו לשכוח מהשנ״צ.

ואם נחזור שנתיים אחורה בזמן,

אחד מאיתנו היה קם להגיש לה את ארוחת הצהריים תוך כדי שהוא מתלונן ומטיח בה ביקורת על חוסר ההתחשבות שלה.

עד שהבנו, שאנחנו אלה שלא ממש מתחשבים בה.

הקושי שלנו לשאת את הנדנודים, הבכי והתסכול מנע מאיתנו לפעול עבור הצמיחה שלה.

כשההבנה הזו נחתה לה בהכרה שלנו היא הפכה למגדלור שמראה לנו את הדרך.